אותה אדמה,
סיפורים שונים

דיווחי שליחי מינג חולפים על פני "דיאויו יו… הואנגמאו יו… צ'י יו" בדרך לריוקיו ורושמים את האי קומה כנקודה "השייכת לריוקיו" — טקסטים שסין קוראת כמציבים את הגבול ממזרח לאיים.

סין בונה מתיקיה של יפן עצמה: אינואה ממליץ שלא להציב סימנים משום שהם "עלולים לעורר את חצר הקיסרות של צ'ינג", סקר של אוקינאווה מדווח במאי 1894 שאין "רשומות ישנות" הקושרות את האי ליפן, ושר הפנים כותב ש"הנסיבות השתנו עתה" אחרי נפילת לושון.

משרד החוץ הסיני קובע שהגבול עם ריוקיו עובר בין צ'יווי יו לאי קומה, שהאיים הם "נספחיה של טאיוואן", ושהכללתם בהחזרת אוקינאווה הייתה "בלתי חוקית לחלוטין" — עמדה שעוגנה בחוק מי החופין מ-25 בפברואר 1992.

הגבול הרוסי-יפני הראשון, שנמתח בעת שלום, עובר בין איטורופ לאורופ — ומציב את ארבעת האיים בצד היפני, ולטענתה של יפן עושה אותם שטח שמעולם לא החזיקה בו מדינה זרה.

החוזה מונה את שמונה עשר האיים שרוסיה מוסרת — משומשו ועד אורופ, ולא הלאה — ויפן קוראת זאת כהגדרתם של הצדדים עצמם מה כללו "איי קוריל".

הנחיתות בקוריל מתחילות ב-18 באוגוסט, אחרי שידור הכניעה של יפן, ואיי הבומאי נופלים ב-4 בספטמבר — יומיים אחרי החתימה על כתב הכניעה, ואחרי שמוסקבה הודיעה לטוקיו שהסכם הנייטרליות יעמוד בתוקפו שנים עשר חודשים נוספים.

ונצואלה תובעת כיורשת הקפיטניה הכללית הספרדית, שסמכותה, לדבריה, השתרעה עד נהר אסקיבו, וטוענת שגבולה של בריטניה נע מערבה בכל פעם שהמודד שלה שרטט אותו מחדש.

ונצואלה רואה בתזכיר שפורסם לאחר מותו של עורך דינה הזוטר בבוררות עדות מבפנים שהפסק היה עסקה פוליטית ולא שפיטה.

טענתה הטקסטואלית של ונצואלה היא שבריטניה עצמה חתמה על סעיף הנוקב בטענתה שפסק 1899 בטל ומבוטל, וקובע אותה כמחלוקת שיש ליישבה.

גבולה של סודאן הוא הקו המינהלי של 1902, שנמתח — כלשון תקצירה של מחלקת המדינה — "כדי להקל על מינהלם של שבטי נוודים לאורך הגבול הבינלאומי"; הוא סוטה מקו הרוחב פעמיים, מצפון לו בחלאיב, שהועבר למינהל סודאני, ומיד ממערב לשם, מדרומו בביר טוויל, שהועבר למינהל מצרי.

איגרתו של ראש הממשלה עבדאללה ח'ליל מ-20 בפברואר 1958 תובעת את השטחים שמצפון לקו הרוחב "מכוח הסכמים ואמנות שנכרתו בין ממשלת מצרים לממשלת סודאן ב-1902 וב-1907" — ואינה מבקשת דבר מדרומו, לא אז ולא מאז.

סודאן כתבה לנשיא מועצת הביטחון בכל ינואר שלגביו אותרה איגרת, לאחרונה ב-5 בינואר 2026, כדי להותיר את תלונת חלאיב מ-1958 ברשימת המועצה — וכך סירובה לביר טוויל מתחדש באותו לוח שנתי שבו מתחדשת תביעתה.

ספרד קוראת את אותו סעיף עצמו כמוסר בעלות במתקנים מנויים — עיר, מצודה, נמל, ביצורים, מבצר — ובמפורש sin jurisdicción alguna territorial, ולכן שום שטח לא עבר.

ספרד אומרת שמצר היבשה, המים הסמוכים והמרחב האווירי שמעליהם מעולם לא נמסרו ונותרו ספרדיים תמיד — היא מחתה כשהוקמה הגדר ומעולם לא השלימה עמה.

ספרד גורסת שגיברלטר היא מצב קולוניאלי שיש לסיימו במשא ומתן דו-צדדי המשיב את שלמותה הטריטוריאלית של ספרד — וההסכמה מ-1964 דיברה על האינטרסים של התושבים, לא על רצונותיהם.

אותו בית דין עצמו לא מצא שום קשר של ריבונות טריטוריאלית בין השטח לבין מרוקו, ולא קשר מסוג שעשוי להשפיע על החלת החלטה 1514 או על ההגדרה העצמית.

היועץ המשפטי של האו"ם חיווה דעתו שהסכם מדריד מ-1975 לא העביר ריבונות ולא הקנה לאיש מעמד של מעצמה מנהלת.

שני הצדדים קיבלו תוכנית למשאל עם בין עצמאות לבין השתלבות במרוקו, ועמוד הרקע של מינורסו עצמו אומר שהמשאל מעולם לא נערך.

מחוז שימאנה מצרף את טקשימה — מוצג כתפיסה כדין של ארץ ללא בעלים (terra nullius) לפי המשפט הבינלאומי המודרני.

רשימת השטחים שיפן מוותרת עליהם בחוזה השלום של סן פרנסיסקו אינה מזכירה את האי.

יפן מציעה שלוש פעמים להעביר את הסוגיה לבית הדין הבינלאומי לצדק — קוריאה מסרבת בטענה שאין כל סכסוך.

טענתה של ארגנטינה היא שהפרובינציות המאוחדות ירשו את האיים מספרד עם העצמאות מכוח uti possidetis juris, ושהכרזתו של ג'ואט בפוארטו סולדד היא המעשה הפומבי הראשון של המדינה היורשת.

עמדתה הקבועה של ארגנטינה היא שפעולת בריטניה ב-3 בינואר 1833 הייתה מעשה כוח בעת שלום, שמעולם לא הוסכם לו ושמוחים עליו מאז — סכסוך ריבונות שהעצרת הכללית מכירה בו מאז 1965.

ארגנטינה גורסת שהתושבים הנוכחיים הם "población implantada" — אוכלוסייה שהושתלה אחרי 1833 — ולפיכך אינם "עם" במובנה של תורת ההגדרה העצמית.

מזכ"ל האו"ם דיווח שההגבלות הכלכליות שהוטלו על הקהילות הטורקיות-קפריסאיות היו "במקרים אחדים… חמורות עד כדי מצור של ממש" — והטורקים-הקפריסאים מצטטים זאת כדי להראות שהסכסוך לא החל ב-1974 אלא באחת עשרה השנים שבהן ישבו במובלעות לפניו.

בית המחוקקים הטורקי-קפריסאי הכריז על מה שכינה "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין", וטענתו היא שרפובליקת 1960 הייתה שותפות של שני עמים ולא מדינה עם מיעוט, וכך כשנטל שותף אחד את מנגנוני השלטון ב-1963 מה שנותר היה שני עמים שלכל אחד מהם זכות להגדרה עצמית.

מצביעים טורקים-קפריסאים הדיחו את ארסין טאטאר, המנהיג המזוהה יותר מכול עם הצעת שתי המדינות, ובחרו בטופאן ארהורמן 62.76% מול 35.81% מול מועמד שארדואן תמך בו בגלוי — מה שהטורקים-הקפריסאים מציעים כתשובתם לתיאורם כשלוחה של אנקרה.

קרים הצביעה 54.19% בעד אוקראינה עצמאית — השיעור הנמוך במדינה — וסבסטופול 57.07%: רוב בכל זאת, בשתיהן.

"שאלות של שינוי שטחה של אוקראינה מוכרעות אך ורק במשאל עם כלל-אוקראיני" — ובית המשפט החוקתי ביטל את החלטת קרים יומיים לפני ההצבעה.

רוסיה אישרה מחדש את "אי-הפרתם של הגבולות הקיימים ביניהן", ומיד אחר כך חכרה מאוקראינה מתקני חיל ים בקרים תמורת 97 מיליון דולר בשנה.

משרד החוץ הפקיסטני גורס שהחלטות מועצת הביטחון מותירות את גורלה הסופי של המדינה לרצון תושביה, שיובע במשאל עם חופשי וחסר פניות בחסות האומות המאוחדות.

טענתה של פקיסטן היא שהודו החילה שני מבחנים שאינם מתיישבים זה עם זה בשנה אחת — דרשה את רצון התושבים בג'ונאגאד, ששליטהּ המוסלמי הצטרף לפקיסטן, ובקשמיר ראתה בחתימת השליט הכרעה סופית.

פקיסטן וגוף של מחקר קוראים את כללי המגורים שנקבעו אחרי ביטול סעיף 35A כשינוי דמוגרפי מהונדס בשטח שכל משאל עם היה מודד.

בין 100,000 לכ-130,000 סורים עזבו או גורשו כשישראל נטלה את הגולן, ועמדתה של סוריה היא שהם וצאצאיהם מחזיקים בזכות שיבה שחלוף הזמן אינו מכבה.

כ-31,000 מתנחלים ישראלים חיים ביותר משלושים התנחלויות, וטענתה של סוריה היא שכל אחת מהן אסורה לפי סעיף 49(6) לאמנת ז'נבה הרביעית, שהחלטה 497 אישרה כי היא מוסיפה לחול על הגולן.

סוריה מעולם לא ביטלה את מחוז קוניטרה והיא מנהלת אותו ממושב זמני במדינת אל-בעת', ועמדתה היא שהנוכחות הישראלית היא כיבוש לוחמתי שאינו יכול להבשיל לכדי זכות ויהא משכו אשר יהא.